Follow Me

פרק ים המלח

דלת האוטובוס נפתחת ואני הראשון לרדת ממנו עם קיטבג ענק על הגב אל תוך כיבשן לוהט. המקום, עין – בוקק דרום ים המלח ספטמבר 1992. חם, כל כך חם, אני מסיט מבט לאחור ומזהה תיירים יורדים מהאוטובוס מתנדנדים מצד לצד, גופם בהלם מהמעבר החד מאוטובוס ממוזג ל 48 מעלות בצל.

אני מתמתח מעט, מחייך לעצמי ומגחך בהתנשאות קלה למראה התיירים שהופכים תוך שניות מלבני עור לאדומי לחיים, המתיישבים על המדרכה מבלי יכולת לנשום או נמלטים חזרה לתוך האוטובוס הממוזג במחשבה שניה האם הבחירה להגיע למקום הנמוך בעולם היתה בחירה נבונה?

גיהינום זה כאן

דלת האוטובוס נסגרת, גז, האוטובוס מתרחק ונעלם ולראשונה מזה שנים ארוכות מרגיש לי שהגעתי הביתה, 🙂 לא יודע מה הייתה הסיבה בדיוק אבל תחושת המרחבים, הצהוב, החום העז ובעיקר החופש הרגישה לי אז כמו 'קפה בגדד'. הכל מתרחש בתוך חופשת השחרור, רק רציתי לברוח כבר ולהשאיר מאחורי את השירות האינטנסיבי ולתת לעולם לקחת אותי לאן שרק ירצה… מוכן ומזומן לפרק הבא.

מאחר ואני טיפוס הרפתקן, שלא לומר חובב קצוות, סימנתי לי למטרה כבר לפני 3 שנים לעבוד במקום הקשוח ביותר ומי שמחפש לרוב מוצא. אז מצאתי ואין מאושר ממני, מחליף לבגדי עבודה של קודח נפט מסוקס באוקיינוס הצפוני(דרומי דרומי, היה חם יא אללללללה) ומיד יוצא לים עם סירה לוהטת עוד יותר המעלה אותי לדוברה שמטרתה הייתה לקצור מלח.. משמרות של 12 שעות ביום, 06:00 – 18:00 בערב ושבוע לאחר מכן 18:00 עד 06:00.
 

קשה זה הקל החדש

קציר מלח הוא תחום קשה, מעייף, רועש, פוצע, את סימני החתכים בידיים ניתן לראות עד היום, בניגוד למה שחושבים המלח בים המלח פועל כמו חומצה, ריכוז המלח כל כך גבוה שכאשר נפצעים אפילו החתך הקטן ביותר הופך לעמק. אהבתי את התקלות באמצע הלילה, את הלילות בהם הרוח עשתה שמות וחרצה לנו את הפנים עם גרגירי המלח, ואת החיבור בין המכונה המפלצתית הזו לטבע הכל כך מפעים הזה, את הים שהיה עולה ומנדנד את סירת המנוע בה נהגנו לעלות מהחוף לדוברה, בעודי עומד על החרטום ומרגיש כמו קפטן אחאב. השילוב הזה בין הברזל לטבע, שניהם קשוחים ומעמידים אותי האדם הקטן במבחן כל רגע נתון, בוחנים את קצה גבול היכולת.
 
הדוברה שבתמונה הזו הייתה לי בית במשך שנתיים תמימות. בית רועש, מלוכלך ותובעני. חבריי במרכז לא הצליחו להבין מה מצאתי לי שם במקום הזה? מה יש שם שגורם לי להפסיק לעלות הביתה למרכז בסופי שבוע? לא עניין אותי כלום חוץ מלעבוד קשה עד כלות ובסופ"ש לנוח עד כלות. הגוף כואב, עייף, מותש אבל איזה חיוך של סיפוק? אין לתאר.
בימים והלילות הארוכים מלאי הרעש, המלח, הפציעות והתקלות ברקע מלווים אותי בלופ אין סופי זמרים אהובים, יעל לוי, מזי כהן, מאיר בנאי, פיטר גבריאל, אהוד בנאי, הדלתות, ג'ו קוקר, מתי כספי, פינק פלויד, U2, תמהיל איכותי ומלא השראה שמצמרר אותי עד היום ומחזיר אותי לאותם ימים בשנייה.
חפירות אחרונות – פעם בעבר הרחוק חלקו הדרומי של ים המלח היה מכוסה כולו בפטריות מלח, ניתן היה לצעוד ולקפץ בלב ים מקו החוף עד הגבול הירדני על אלפי פטריות מלח. בלילות ירח מלא ההליכה על המים הייתה עוצמתית ובלתי ניתנת לתיאור במילים – אור הירח היה מכה בפטריות הלבנות ואלו היו מחזירות נצנוץ הדומה ליהלומים, מחזות שלעולם לא אשכח. 
לא הייתה חוויה חזקה יותר מלשבת בלב ים על אי שכולו מלח, בלילה מדברי ולשתות קפה, מצד אחד ישראל ומצד שני ירדן, לשמוע את נהמת המנועים של הדוברות מרחוק ולהיערך להרפתקה הקשוחה הבאה בצידו השני של העולם…ייקחו לי עוד שנים להבין שהכל זה חלק ממסלול הבריחה האין סופי שלי מהעבר
המשך יבוא…
קטנה
היום, כשאתם יורדים לים המלח אם תעצרו להתבונן בנק' התצפית מעל נחל תמר תוכלו לראות באיזור המלונות סוללות מלח עצומות החוצות את הים פסים פסים ממערב למזרח, מישראל לירדן. את אלו אני 'מייבש הביצות' קצרתי במו ידיי ומכונותיי 🙂 עוד לפני תחילת פרק האדניות והצמחים.

השאירו תגובה

*דואר האלקטרוני לא יפורסם. יש למלא את השדות של השם ודואר אלקטרוני על מנת להגיב.