אחד למיליון

7

זה קורה אחד למיליון

וזה קרה לי

או לפחות ככה אני חושב, הנה הסיפור המלא אותו אני מעז לכתוב בפעם הראשונה. יודעים מה? לדבר עליו ממש. אחרי 25 שנה הגיע הזמן להוציא את הדבר הזה החוצה. כך זה היה, אחד לאחד, חזק ועצמתי עד שאפילו הריח והתחושות מאותו אירוע לא השתנו.

רקע

את הטיול שלי שאחרי הצבא לדרום אמריקה, תכננתי מגיל 16 בעקבות הספר חזרה מטואיצ’י של יוסי גינזבורג. למסע הזה יצאתי לבד. קראתי כל כך הרבה חומר לפני שיצאתי… שממש התאהבתי בצ’ילה וברור היה לי שמשם יתחיל המסע. בעיקר אהבתי לקרוא על מקומות נידחים או לפתוח מפות שלא מסומן בהן כלום ולצאת לדרך וזה בדיוק מה שעשיתי.

לאחר 3 חודשים של טיול במדינה המופלאה הזו, עם ספרדית מצויינת שגורה בפי החלטתי לצאת למסע צפונה מחלקה הדרומי של המדינה ואת הכל לעשות בטרמפים.

למה שחוויתי בטרמפים הללו נדרש בלוג נפרד ללא צל של ספק. אבל היה רגע אחד, החלטה אחת מכוננת ששינתה אצלי הכל והביאה אותי אל פי תהום בכל קנה מידה.

 

חלון הזדמנויות

חלקה הצפוני של צ’ילה מדברי וכחובב מדבריות מושבע היה לי ברור שאתעכב כאן לא מעט. לאחר מס’ שבועות של תיור וסיור במדבריות הצפוניים של צ’ילה החלטתי שהגיע העת לחצות את מעבר הגבול הגבוה ברכס האנדים ולחצות לצפונה של ארגנטינה.

מעבר הגבול גבוה מאד, את המילה “חור” המציאו לטובת הנקודה הזו, שוממה, מרוחקת 280 ק”מ מכל יישוב וניתן לעבור אותה מהצד 🙂 רק שאם תעבור מהצד לא תקבלו חותמת מעבר בדרכון.. אופס.

למעבר הגבול הגעתי במספר טרמפים כי איש לא ממש נוסע לשם, חוץ ממני וכמה גואנקות :- ) יורד מהטנדר ונהג הטנדר מביט עלי כמו משוגע על. למה הגעתי לכאן? מעבר הגבול נחשב למסוכן ולא בדיוק הנקודה הכי נבונה לעבור בה… אבל הי, תכל’ס למה הגעתי הנה? לטיול חובבנים? לא הייתה לי שאלה, לשם נוסע וכך יהיה.

מעבר גבול – אחד מהם

משך יומיים שלמים ישנתי על רצפת חדר בנוי מאבן, קור אימים בלילה, חום לוהט ביום, שני שומרי מעבר הגבול וקונדור שריחף בשעות הצהריים מעלינו. משעמם לא היה לי, באותה עת כתבתי יומן מסע. הוא אצלי עד היום אגב.

לפנות בוקר של הלילה השני הגיעה שיירת רכבים גדולה במיוחד, רכבים פרטיים, הנהגים יוצאים מתחבקים עם השומרים, נערכים לשינה כמוני על הרצפה ויושבים לאכול. אני ניגש לאחד הנהגים ומבקש לעלות לטרמפ עד ארגנטינה, או למען הדיוק עד העיר Salta  מרחק 300 ק”מ לערך.

החלה התלחששות, דיונים, שאלו אותי המון שאלות, הרגשתי לא נוח אבל אי הנוחות מהשהייה על רצפת חדר האבן היתה גדולה יותר מאי הנוחות התיחקורית. לבסוף ראש החבורה הינהן לחיוב ואישר לי לעלות איתם לטרמפ, טרמפ המוות למעשה.

ישששש… שמחתי, יש לי טרמפ מכאן ליעד וקדימה לישון.

ככה נראה הסוף?

השיירה מנתה כ 15 רכבים, שובצתי עם הנהג האחרון, בתמימותי חשבתי שהוא המאסף. עד מהרה התברר שהוא הנאסף,

התיישבתי ליד נהג צעיר, מאד צעיר, היתר היו בוגרים או מבוגרים, זה שהוצמדתי אליו נראה ואכן כך התנהג כילד המנסה להוכחי את גבריותו. איזו גבריות? עליתי לטרמפ עם קבוצת מבריחי רכבים המבריחה רכבים מאיזור סחר חופשי “אנטופגסטה” בצ’ילה לאורוגוואי. ואת הפרט הזה גיליתי רק בהמשך.

אני ו 15 השודדים בעצם, נוהגים במהירות על חלל במדבר, בדרכים לא דרכים, ברור.. הרי בדרכים יש סיכוי שמישהו אולי יתפוס אותם, אז שועטים במלוא העצמה, רגל על הגז עד הסוף וקיבלתם את ‘מהיר ועצבני’ גרסת המקור.

הילד אליו הוצמדתי לא סתם מוקם מאחור, תפקידו? לנסות להחזיק קצב עם הבוגרים ולהוכיח כי יוכל להימנות בעתיד עם אגודת המבריחים הלאומית. קצב הנסיעה מהרגע הראשון היה כל כך גבוה שניתן היה לאסוף את הגבות לקוקיות, מפחיד. והילד הזה, חסר כל פחד ומלא עזוז מתחיל להתעייף, להיחלש, זה קשה, זו דרך נוראית, אין רגע דל, הכל קופץ ונחבט, רועש, אבל את השיירה הוא מאבד בנקודה מסויימת ואז מתחילה הסאגה.

כשעה לאחר איבוד השיירה החל הילד לנהוג בלחץ אדיר לכל מיני כיוונים תוך הבנה שלי שאין לו שמץ של מושג מה מכאן והלאה, ותוך הבנה שהוא את השיירה איבד ושם לא לוקחים שבויים. נשרת? זבש’ך, תתמודד.

זוכרים את תלמה ולואיז? היה רגע בתוך נסיונות חיפוש של הילד את השיירה בו הרכב בלם עם גלגלים קדמיים מעל תהום. מאחר ודי שלטתי בספרדית והמתח אצלי עלה בשעות האחרנות פשוט יצאתי עליו בצעקות. ושיעוף מהרכב ואני נוהג מרגע זה.

הילד הבטיח שיירגע, נתתי לו מים מחצי הבקבוק שהיה ברשותי והמשכנו לנהוג בלי לדעת כלל לאן נוסעים, דמיינו לב מדבר, גובה חמצן דליל, אין שום מושג לאן נוסעים כי אין אפילו שבילים. ואז, ברגע אחד החליט  הילד שהנה הוא רואה שביל ונותן מלוא גז לכיוון מה שדמיין כשביל, בנקודה הזו חלקו הימני של הרכב פגש סלע ענק, הצד בו אני ישבתי פשוט נמעך לחלוטין והגלגל הימני עף באוויר כמו לחמניה ונחת אי שם.

לי לא קרה דבר, חבטה קלה בראש וביד אבל הרכב מושבת.זהו! מה מכאן? שאלה טובה. עם ילד מטומטם, רכב מרוסק, חצי שקית פסטה יבשה וחצי בקבוק מים בלב המדבר הארגנטיני, רחוקים מאות ק”מ מכל נק’ יישוב ועשרות ק”מ מכל שביל או דרך ודממה מפחידה, צועקת. למי שפעם טעם את טעמה של הדממה? זה עניין מפחיד ביותר.

 

עמק המוות

אחד למיליון! זה קורה אחד למיליון אני אומר לעצמי, מה הסיכוי שאמתין יומיים לטרמפ בחור בלתי נודע ואעלה על טרמפ עם מבריחי רכבים, אשובץ לנהג החדש ביותר ואתקע עמו בלב מדבר? אחד למיליון זה אני.

ביום חם, כל כך חם שהנשמה יוצאת, שכבנו על האדמה הרותחת סביב הרכב ולפי תנועת השמש, בכל פעם שזיהינו צל בצד ברכב, מיד דילגנו לנקודה המוצלת. אבל התחושה, התחושה הנוראית הזו שמחלחלת, הכל נגמר? זהו? ברור למן הרגע הראשון שמכאן אין לאן ללכת, לכאן איש לא מגיע, זו דרכם של המבריחים וגם ממנה סטינו עשרות ק”מ.

מדי פעם קונדור בשמיים, נשרים, גואנקוס חולפים מרחוק, ושקט נוראי שממלא את המחשבות. דממת מוות של ממש. מאבק פיזי ומנטלי נוראי, גם אם נחליט ללכת ברגל לאן נלך? לאיזה כיוון? מים נגמרו, חצי שקית פסטה יבשה גם. לא רואה עתיד, ורק המחשבות על הבית שאין לו מושג שאני כאן. ושבעצם גם אם אמות, איש לעולם לא יימצא אותי כאן, ולמה בכלל שיחפשו? אין קצה חוט לאיש בקשר אליי.

 

מבריח בודד

שמו ג’וליאן והוא האחד למיליון שלי! בצהריי היום השני ישבנו הילד ואני מותשים, מיובשים ובעיקר מיואשים חסרי כל כח ורצון לדבר, לזוז, לנשום ולפתע ראה הילד מרחוק ענן אבק לבן , שובל שמשאיר רכב שנוסע בשטח. נעמדנו על הרגליים ופשוט נתנו הכל, כמו מאי בודד, צרחות, צעקות, ניפנופים, בגדים באוויר והרכב חולף, מתרחק ואז לפתע עוצר, מסתובב ומתחיל בנסיעה אלינו. לא האמנתי, פשוט לא האמנתי איזה נס קרה כאן?!

ג’וליאן עצר לידנו, מיד הבין את המצב, לא שאל ולא דיבר הרבה, הוציא מים, קצת אוכל ופשוט דחף אותנו לתוך הרכב. במושב האחורי פשוט ישבתי בהלם, לא בכיתי, לא צרחתי משמחה, פשוט ישבתי עם הפנים בתוך הידיים ורק חיכיתי שנגיע כבר לאן שהוא…

רק כדי להבין כמה היינו רחוקים מאן שהוא, לקחו לנו שעה וארבעים של נסיעה מדברית להגיע לשביל, ועוד כ 3 שעות של נסיעה עד לכפר אינדיאני מדברי, בתים שקועים בתוך ההר, 5 משפחות ללא חשמל ומים בברזים, להבין כמה לא היה לנו סיכוי להיחלץ, כמה ג’וילאן הוא אחד למיליון.

ג’וליאן הוא מבריח בודד שעבר במקרה, כי סטה מהדרך כמונו רק מכיוון אחר.

עוד לא סוף

מהנקודה הזו, הכפר הנידח הזה, ג’וליאן ממשיך לארגנטינה ואני איתו. הוא מסרב בתחילה וטוען שרק חילץ אותי ושאני נשאר בכפר אבל למראה כמה פזוס הוא מסכים שאסע איתו לארגנטינה. עולה לרכב שלו ומרגיש שלאט לאט הכל עולה לי, כל החוויה הזו, 3 הימים האחרונים רוקנו ממני כל טיפת אנרגיה ובכל זאת לא מצליח להירדם, הלחץ והמתח ממה שהיה והלחץ והמתח מהדרך שעוד צפויה לנו משאירים אותי דרוך ושקט, כן אני בטראומה.

הרכב של ג’וילאן הוא רכב פרטי, נסיעה של שעות בשבילי המדבר מפרקים את הצמיגים האחוריים וכל 4 עד 5 שעות אנחנו מחליפים 2 צמיגים אחוריים, בתא המטען שלו 4 צמיגים ספייר והספיירים הולכים ונעלמים עם הזמן.

אנו מגיעים לנקודה בה מתחילים לטפס על אחד מרכסי האנדים כאשר משם יורדים ע”פ המפה ישירות ל Salta אליה תכננתי להגיע.

ג’וליאן אומר שאנחנו חייבים לעלות ולחצות את הרכס לפני רדת הלילה כי אם נתקעים עם הרכב בלילה על הרכס פשוט מתים מקור. לא שורדים לילה שם.

אני רואה עליו את הלחץ, אנו נוסעים על 2 צמיגים אחרונים ולפי המראה שלהם הם ישרדו בקושי את העלייה לרכס. ואכן כך היה, חצי שעה לפני הגעה לרכס הצמיגים האחרונים פשוט מתקלפים מהגלגלים ונעלמים מתחת לרכב כמו נייר.

ג’וליאן מכה בעצמה עם האגרוף על השמשה וצועק עם מבט מטורף בעיניים, “אם נשארים כאן מתים” ופשוט לוחץ על הדוושה ואנחנו מטפסים לקצה הרכס על הג’נטים של הרכב, פשוט ככה. צרחות המתכת הנוגעת באבני הדרך לא יוצאות לי מהראש עד היום, הכל רק כדי לחצות את הרכס ולא למות כאן.

אני לא יכול להתעלם מהשאלה הבסיסית, למה זה קורה לי? רק רציתי לחצות את המדבר והסיוט הזה לא נגמר.עד מתי? אולי די?!

הנחישות של ג’וליאן מביאה אותנו למעבר הרכס כאשר כל גוף הרכב כבר נוגע בשביל ואת כל הדרך למטה עשינו עם ניצוצות ממגע המתכת עם האבנים. אין שליטה אמתית ברכב, הוא מחליק מצד לצד, כמו לנסות להפליג ספינה בלי הגה.

4 שעות לקח לנו להגיע מקצה הרכס לעמק בארגנטינה, 4 שעות של צרחות מתכת, קור מקפיא, היו רגעים שבהם כבר באמת לא אכפת היה לי שיקרה הגרוע מכל. שהסיוט הזה ייגמר כך או כך.

ג’וליאן עצר בתחתית העמק בצד, ירד מהרכב והחל לבכות. ואז גם אני, הוא משלו ואני משלי. אני זוכר שהתיישבתי על צמיג ענק של טרקטור בצד הדרך ופשוט איבדתי את זה לגמריי.

נשארתי לישון על העשביה בצד הדרך ובבוקר מוקדם נאלצתי לעשות את מה שנשבעתי שלא אעשה יותר (שקרן) לנסוע בטרמפים. ג’וליאן יצא איך שהוא והשאיר את מה שנותר מהרכב שניסה להבריח בשטח כמו שהוא.

לא נפרדנו, לא אמרנו תודה ו או שלום, הוא פשוט נעלם. ואני בטרמפ אחרון הגעתי לעיר הקרובה, שכרתי חדר וישנתי ללא הפסקה במשך 24 שעות, הגוף היה מרוסק והנפש גם.

לקחו לי עוד חודשים ארוכים מאד להבין מה בכלל קרה שם? להבין שזה אחד למיליון ושהכל היה יכול להיגמר אחרת.

את היומן שכתבתי לאורך כל המסע לא הייתי מסוגל לפתוח גם אחרי החזרה לארץ, אגב לא חזרתי מיד, המשכתי לטייל ולהסתובב עוד 5 חודשים אבל הרגשתי אחרת, מאד אחרת.

אני במרכז 5 ימים אחרי שהגעתי לציוויליזציה מנסה לעכל מה התרחש בחברת אינדיאנים שחוגגים את חג השמש באזור. אחד למיליון התרוצץ לי בראש כל העת.

חכו שאכתוב על איך חולצתי מהר הגעש volcan de puyehue,על שייט סוער באוקיינוס השקט בספינת משא, חברות אמיצה עם ראש מאפיה מקומי, חיים בכפר דייגים ושחיה עם כלבי ים, חלום ברזילאי ואולי בעצם אלו היו יותר מ’אחד למיליון?’

כל אלו ועוד יהפכו בקרוב ללינקים

אייל

7 Comments
  1. Ayelet says

    וואו, פאקינג וואו. או שהמצאת את כל זה ויש לך דמיון מטורף, או שאתה חי על הקצה כמו שהייתי מתה לחיות

    1. אייל מליון says

      חחח… החלק השני של המשפט, השני : – )
      לחץ לא קל מצד הבנות שלי להעלות לאט לאט את כל סיפורי ואירועי ההרפתקאות שלי משם ובכלל משפיעים
      To Be Continue כמו שאומרים

  2. gil says

    מטורף. עכשיו אני מבין למה את כל הזמן מחייך (לפחות בתמונה)

    1. אייל מליון says

      חחח… כנראה, לא ממש חשבתי על זה : – )

  3. נתלי תמיר says

    וואו, ממש ספר לכתוב.
    הרפתקאות אחד למליון, מותח ונשאר לכל החיים.

  4. Lian says

    איזה סיפור… לא נשמתי. בקלות זה היה יכול להיגמר אחרת. העיקא ששרדת לספר. אשמח לקרוא עוד על חוויותך בעולם 🙂

    1. אייל מליון says

      מבטיח לשתף, תודה : – )

תגובה

Your email address will not be published.