כמה רחוק?

4

כמה רחוק אתם מוכנים ללכת

כדי להגיע ליעד?

כמה לבטים עד שמצאתי כותרת ראויה לפוסט הזה? המון. המשך ישיר של הרפתקאותיי ביבשת הדרום אמריקאית, 13 לינואר 1993. אני כבר חודש בתוך מסע הטרמפים שלי שיצא לצפון צ’ילה תוך כוונה לחצות את הגבול לארגנטינה.

רקע

כאשר שהיתי בסנטיאגו צ’ילה ובכלל לאורך כל ההרפתקה הזו, החזקתי ביד את התנ”ך למטיילים, ה –  lonely planet העוסק בדרום אמריקה. איך שהוא הצלחתי להשיג בארה”ב לפני שהגעתי לכאן ספרון נוסף, הספרון הזה עשה את ההבדל בהרפתקה.

כמעט בכל ערב הייתי קורא בו שוב ושוב ומחפש נקודות חדשות, לא מוכרות, כאלו שאין עליהם באמת מידע ומסמן עיגול עם עיפרון בצבע אדום, עיגולאנדע קראתי לו, כי לא יודע לאן אלך.

המידע בספרון היה דל, זה בעצם היה אוסף של תוכן שכתבו תרמילאים. אפילו המפות באותו ספרון היו שרטוט מגוחך אבל אותי זה ריגש ברמות על. באחד הערבים נתקלו עיניי בשם של מקום שהגישה אליו מורכבת, נסיעה מדברית ארוכה לאזור בו ישנם (שימו לב) דולפינים וכלבי ים.

ותודה ל Google earth שהחזיר לי את ההתרגשות לאתר את המקום

דולפינים וכלבי ים??? אני בא לשחות אתכם. מרגע זה, כלום כבר לא שינה לי. הרי הכל בסוף זה רק עניין טכני, השאלה היא כמה אתה נחוש להגיע? ואני נחוששששש, קדימה לארוז, להצטייד ולמחרת מוקדם בבוקר יוצא לכביש להתחיל לטפס לאזור ולחפש.

 

שומקום שומכלום ושיממון נפגשים?

אחרי יומיים של טרמפים מלאי חוויות, צחוקים, נופים וים של פנצ’רים עקב איכות דרך נחותה, הגעתי לאזור אותו סימנתי כנקודה להתחיל לחפש ממנה את הדרך שתוביל אותי לאזור כלבי הים.

דמינו שאתם נוסעים בכביש מדברי, הדרך אין לה באמת סוף ואז לפתע אתם אומרים לנהג, הי תעצור לי כאן! והוא, עוד מסרב להאט כי.. מה יש לך יא דפוק? מה יש כאן? אמצע הדרך של שומקום.

אבל ‘נחושי’ יודע מה הוא עושה ושואל את הנהג אם הוא מכיר כאן באזור כפר בשם Carrizalillo?

הנהג ענה שאין לו מושג והוריד אותי לצד הכביש היחיד שעולה מסנטיאגו – צ’ילה לכיוון עיר החוף אנטופגסטה בצפון, אני כעת באמצע שומקום (שוב : – )  And i like it)

חלקה הצפוני של צ’ילה הוא שילוב חלומי, מדבר צחיח הנוגע בים, מה ים? מלך האוקינוסים, האוקינוס השקט בכבוד ועצמו, הכחול הגדול, מלך האוקינוסים.

המרחק מהנקודה בה ירדתי עד לחוף הים היא בערך 75 ק”מ נסיעה בדרך מדברית. מה אני אגיד לכם? לרדת באמצע שומקום ולראות את מה שראיתי ולחוות את עצמת המדבר ככה? אין מילים לתאר. שקט, יפה כל כך שבא לבכות, צבעים משתנים, גוונים, גואנקות רצות חפשי מרחוק, ים של קקטוסי ענק, קוצים עפים ברוח המדברית, באמת כל תיאור יפה ככל שיהיה לא יכול להעביר את המראות והתחושות.

יושב, ממתין, שעות, ואז פתאום מגיח טנדר, חולף לידי, עוצר ושואל, לאן אתה? מה אתה מחפש? אמרתי לו שאני מעונין להגיע לחוף הים לאזור כלבי הים והדולפינים, הוא הסתכל בחשד, חשב, ואז אמר בוא תעלה.

יששששששששששששש את צרחות השמחה שלי עמוק בלב ניתן היה לשמוע עד ארגנטינה לפחות, לא היה לי מושג אם הוא הבין למה התכוונתי אבל העיקר נוסעים מערבה לכיוון הים.

איזו דרך? יא אולוהים…. אין כביש, גם השביל זה כזה בערך של אולי שכאילו שנוסעים עליו פעם ב…. אבל האיש נראה בטוח רגוע והחלה שיחה. שמו Ruben והוא הגיע לכאן אחריי שחיפש מפלט מהעיר ומאישתו 🙂 חיפש חיפש ומצא אחלה חור, כבר נגיע אליו.

 

כפר בשם Carrizalillo

כפר? בואו נקרא לזה אסופת פחים ולבני בוץ בלב שומקום בשכונת שיממוני הצעירה. ככה עלוב ככה יפה, האיש היקר שתוך כדי נסיעה כבר התחברנו וכו’.. בדרך תוך כדי נסיעה, הסביר לי שאינו מגיע לים, אבל יסייע לי למצוא מישהו שבטוח נוסע לים.

מפה לשם הזמין אותי לישון אצלו כי כבר נעשה מאוחר, הסכמתי כאילו יש לי ברירה. : – )

לאחר מס’ ימים של שהות אצל Ruben באחד מטיולי הערב שלנו אמרתי לו שמחר בבוקר אני רוצה להמשיך בדרכי, ושאצא מוקדם מאד כדי לנסות לתפוס טרמפ לכיוון הים, אני לא שוכח לרגע למה הגעתי עד כאן?!

אגב, לא אשכח לעולם כמה הנחישות והנכונות לגלות כל יום דברים חדשים מבלי להתכונן בכלל, מאפשרת לי כאלו חוויות.

Ruben ואני בטיול ערב בכפר

Ruben אומר שייצא מחר מוקדם על הבוקר ושלא יוכל לסייע לי למצוא טרמפ בשעה כזו. נפרדנו בחיבוק גדול, הלכנו לישון ובבוקר כשקמתי התברר לי שRuben  יצא כבר הרבה לפניי, השאיר פתק תודה וביי ובקשה/הנחיה שלו לקחת אוכל שהשאיר לי במקרר.

אתם מבינים? הכרנו לפניי 3 ימים, הכניס אותי אליו הביתה, אדם זר, דאג לכל צרכיי משך כל השהות, והשאיר לי אוכל שהכין עבורי ככה רק בגלל שהיה לו חשוב. מבינים למה לא ניתן לשכוח דברים כאלו לעולם?

 

המסע מעמיק

חשוך בחוץ, אור מתחיל להתגלות בין ההרים מרחוק, אני יוצא למרכז הכפר וצועד ברגל לכיוון היציאה המערבית, לכיוון הים, יושב על הדרך וממתין. סבלנות, סבלנות ועוד טיפה סבלות הם שם המשחק, אם אצה לכם הדרך? חפשו טיול אחר.

לא חולפת שעה ומתוך הכפר מגיח טנדר ועליו ערימת רשתות,

ערימת רשתות? גדול…….. ברור שהוא יוצא לים. השאלה היא רק אם הוא יוצא לאזור כלבי הים? רצועת החוף הרי אין סופית ומיקום כלבי הים הוא נקודה כל כך קטנה, אבל הכוכבים ממשיכים להסתדר לי והוא אכן יוצא לאזור כלבי הים.

הבחור יצא עם בנו בטנדר חד קבינה, המשמעות היא שאני יושב על ערימת הרשתות בטנדר קופצני בשעה הקרובה.

תשמעו, החוויה הזו של יציאה מתוך שטח מדברי הררי בשעת בוקר מוקדמת, חשוף לרוח על טנדר מאחור והאוקיינוס העצום הזה מתגלה לאט לאט מרחוק? מה אני אגיד? לא תמונות ולא מילים, פשוט תדמיינו ואז תוסיפו לזה עוד עומק ככל העולה על דמיונכם, זה מטררף.

 

הרגע בו נראה היה

שהתכנית לא תצא לפועל

לאחר שעת נסיעה בדרך לא דרך, מגיעים למפרץ קטן, נעצרים, הבחור יורד מהטנדר, ממלמל לבנו משהו, מסתכלים סביב ואני מיד קופץ החוצה ושואל בהתלהבות ילדותית, הגענו? כאן זה כלבי הים? עונה לי הבחור שכאן זה לא כלבי הים ועוד מעט נגיע.

לא הבנתי את משמעות העצירה ובאמת שכבר הייתי על קצה גבול הסבלנות ואז אומר לי הבחור כך, “אתה יודע שכלבי הים זה אתר שמור, שמורת טבע, לא ניתן לראות אותם”. ואני משתנק, נחנק. מה ז’תומרת לא ניתן לראות? אני שואל אותו. למה הכוונה? הם לא על חוף הים?

לא הוא אומר לי, הם באי מרוחק 5 ק”מ מהחוף. מה??? אני המום לרגע, עם כולם דיברתי עד עכשיו ואף אחד לא אמר לי את הפרט השולי הזה? כלבי הים בעצם לא ניתנים לגישה?

ואז חשבתי לעצמי, איזה דביל אני בחיי, לכולם אמרתי שאני רוצה להגיע לאזור עם כלבי הים, אבל לאף אחד לא אמרתי שאני רוצה לראות אותם או לשחות איתם. סתום בחיי!

ואיפה האי אני שואל?

עונה לי הבחור, אני אקח אותך עוד כמה ק”מ דרומה למפרץ שלנו ומשם תוכל לראות, יש במפרץ כפר דייגים קטן, תוכל לעשות שם את הלילה ולחזור איתי מחר בבוקר. הבן שלי ואני יוצאים לדיג לילה ממפרץ הזה. ברור, נוסעים, בכלל לא מעניין אותי, אני אשאל דייג מקומי אם יוכל לקרב אותי לאי הזה. אפילו בתשלום, הכל רק כדי לראות כלבי ים מקרוב.

 

הכוכבים שוב מסתדרים

מגיעים לכפר דייגים, מה כפר? חחח….. 5 פחונים, 30 סירות דיג רעועות, מה רעועות? נס שזה בכלל צף. דייגים ותיקים וצעירים, אין מים, אין חשמל, כאילו מספר אנשים החליטו להקים מחנה פליטים בחוף הבונים ולקרוא לזה כפר.

הטנדר משמאל בתמונה הוא זה שהביא אותי למקום.

האמת, כבר התרגלתי להכל וכלום לא מפתיע אותי, יורד מהטנדר, תיק על הגב, ומסתובב בין הסירות. כולן על קו החוף קרוב למים. עובר בין הסירות ומנסה להבין מהדייגים מי מוכן לקחת אותי לאי כלבי הים שרואים ממול? ואני שואל, שם זה כלבי הים? כולם מסתכלים עלי במבט מוזר.. כן, נו ו… ?

 

הרגע הזה שבו אתם

בטוחים שכלום כבר לא יכול להפתיע

לפתע מגיע מולי אדם גדול, עם חיוך ענק על הפנים, לוחץ לי את היד, מחבק אותי חיבוק מלחציים, זה היה מעט מפחיד אני מודה. מציג עצמו, החיוך לא יורד לו מהפרצוף, ושואל לשמי. מתפתחת שיחה. שמו ולדימיר, ולדימיר? בצ’ילה? לבנבני? לא אלאה אתכם אבל כן, רוסי שנולד בצ’ילה. את השם השאירו רוסי, אבל את האזרחות והאופי המקומי הרוויח ביושר.

משמאל ולדימיר בסווטשירט פסים צבועני.

מיד מזמין אותי אליו הביתה לצריף, מציג את אשתו, הילדים, מבקש מאשתו לפנות את חדר השינה שלהם, והם יעברו לישון בסולן. ככה זה מתחיל, ואני, נבוך, מאדים, אבל גם לזה כבר התרגלתי, הצ’ילאנים פשוט עם מדהים עם לב רחב בצורה מעוררת קנאה.

כל נושא כלבי הים נדחה והחלטתי להוריד לחץ בעניין לכמה דקות כי בכל זאת, הסיטואציה הנוכחית לא מאפשרת להיות יותר מדי נודניק עם השטויות שלי. הסבלנות השתלמה והתברר עד מהרה שולדימיר הוא מפקח השמורה שחי במקום. דיייייייי! המפקח? כאילו… מה?

בקיצור, משפחה מדהימה, שמחים, מאושרים, בעיקר מעצם העובדה שהגיע מישהו מבחוץ, אחריי הכל אין כאן נפש חיה שמגיעה ככה סתם לבקר. נתק מוחלט.

סיבוב בחוף, הסברים, סיפורים, משחקים צ’אפחות ובסוף לא הצלחתי להחזיק את זה יותר. שמע, ולדימיר, הגעתי לכן כי אני רוצה לראות כלבי ים ולשחות איתם.

את הצחוק שלו הצליחו לשמוע בסנטיאגו, צחוק גדול מאד. אחרי שנרגע אמר שלי ‘שמע. אתם יודע שהאי ממול הוא שמורת טבע?’ מותר לגשת אליו רק מנקודה אחת, רק לדייגים באישור מיוחד ובליווי שלי’

אמרתי לו שמע, אני מוכן לשלם, לא שוחד, אני באמת מוכן לשלם שייקחו אותי קרוב לראות כלבי ים, הכי קרוב שאפשר, ולדימיר השתתק לרגע ואז אמר, בוא ניגש לחבר שלי Christian, אחד הדייגים ונבקש שמחר בבוקר אחריי סבב הדיג שלו ייקח אותנו לסיבוב ליד האי ותוכל לראות עם משקפת שלי.

ואני, בחיי לא ישנתי כל הלילה, לא יכולתי להירדם מההתרגשות ואכן כך היה, למחרת בבוקר יצאנו לחוף וחיכה לנו דייג מקסים, כמו כולם בכפר הזה, חייכן, חיובי, שמיייח, Vamos חברים, חיכיתי לכם, עולים לסירה ויצאים לכיוון האי.


מילה על Christian – האיש איש שמיייחח במיוחד, חיובי מכף מסנפיר ועד שנורקל. ככה דגים שם, קומפרוסור על הסירה דוחס אוויר, צינור צהוב ארוך, רשת כפי שאתם רואים תלויה לו על המתניים, רובה חיצים והופ למים. לא חליפה, לא מיכלים, אוכל כאן ועכישו ואת כל מה ש Christian דג אכלנו בערב.


סוף סוף כלבי ים

בקיצור קר, אבל למי אכפת, בהן צדק לא יכולתי לדבר, ולדימיר ניסה להסביר לי על שיטת הדיג ללא מיכלים וכו’… ובקיצור אחרי חצי שעה הגענו לאי וזה מה שראינו.

הסירה נעצרה, עמדנו ככה מתנדנדים ואני הלום מכמות כלבי הים, מאות, מאות כלבי ים על הסלעים, במים, קופצים, נחים, שוחים, השגתי עת המטרה. הגעתי ליעד… יששששששששששששששששש.

כל הדרך הזו, החוויות האנשים, הנסיעות, הטרמפים, הכל היה שווה אבל כלום לא הכין אותי לדבר הבא:

כמו שאני יושב ובוהה ומצלם ללא הרף עם מצלמת הפילמים שלי, בחיי זקן. פונה אליי ולדימיר, מראה לי שמיכת צמר, אומר לי ‘אייל תסתכל’ ומרים בבת אחת את השמיכה ואני מיד מזהה

  • משקפת
  • שנורקל
  • סנפירים

ולדימיר אומר לי ‘קח את זה מהר, כנס למים ל 10 דקות לכל היותר ועפים מכאן’.

אני בלי להסס או להתעסק בלהתרגש שם סנפירים, משקפת, שנורקל והופ אחורה למים מדופן הסירה. בדרך למים אני עוד מספיק לשמוע את ולדימיר צועק לי “אל תעשה כלום עם הידיים”

ספלאש, קור מקפיא ו…

גם בחלומותיי לא דמיינתי את המראות האלו, עשרות כלבי ים, מאות, חולפים סביבי במהירות על, סקרנים, ניגשים, מסתכלים לי בעיניים קרוב קרוב, חולים כמו טורפדו ליד המשקפת, חלקם מעט נוגע עם הגוף, מטלטלים קצת ואני בחלום.

מה? שאספר שירדו לי דמעות תנין בתוך המשקפת? אז כן לגמרי. שאספר שאיבדתי תחושה ברגליים ובכפות הידיים? כן לגמרי. שאספר שאחרי 10 דקות משוט חבט לי בראש שזהו נגמר הזמן? לגמרי. שאספר שחיבקתי את ולדימיר והודיתי לו על המחווה דקות ארוכות, בעיקר כי היה לי קר J

אז זהו, כבר אז הבנתי שתשוקה, התמדה ונחישות הם הפוטנציאל הגבוה ביותר להשגת מטרות ויעדים.

הדרך החוצה מהמקום המופלא הזה הוא סיפור בפניי עצמו אבל נראה לי שהבנתם…

בפרק הבא טרמפ המוות (אמיתי)במדבר הארגנטיני, תחזיקו חזק, הוא מאד שונה מהפוסט הזה. שם הכוכבים לא ממש הסתדרו.

ניפגש בטרמפ הבא.

4 Comments
  1. מירי יפת עדי says

    היי אייל,
    תשוקה נחישות והתמדה אכן מביאה להגשמת יעדים ,אבל זה קורה שאנו צעירים, לבד ולא תלויים בשום דבר. עם השנים כשאנו בוחרים לקשור חיינו לאנשים נוספים ומקימים משפחה, מגיעה הפשרה או ההתפשרות הגורמות לנו לפעמים לוותר לעיתים על חלומותינו….

    1. אייל מליון says

      הי מירי,
      תודה רבה על התגובה☺
      ברשותך, חולק על ה”מגבלות”.
      אותן תשוקות ואותה נחישות מובילים אותי ואת המשפחה כבר שנים, ובכל פעם ההרפתקה מרגשת ועצמתית יותר.
      רק על זה צריך בלוג נפרד, לפחות ככה אומרות הבנות שלנו.
      אנחנו כמשפחה חיים את התשוקות עם כל המגבלות, אך מעולם לא עצרנו כי… שינינו,עקפנו, אבל תמיד צועדים לדבר הבא.
      אמת היא, שלשם כך, אדם זקוק לפרטנר מתאים, ולזה זכיתי בענק.
      תודה☺

      מוזמנת לקרוא כאן את הסיפור שלי כדי להבין מעט יותר.

      https://adanit.co.il/amp/סיפור-חיים-אישי/

  2. ערן says

    חתיכת חוויה! והדרך שבה אתה מתאר את זה עושה את הכל ממש חי.
    אז גם אני ירדתי משביל החומוס והצפנתי הרבה יותר, חפש את שמורת Lauca. לשם נסעתי בהמלצה של מישהי מיוחדת, אמא שלי ואכן המקום לא אכזב. את הדרך לשם עשיתי בטרמפים במשאית אבל נראה לי שהיו כבישים 😉

    1. אייל מליון says

      מיד נכנס לחפש 🙂 Lauca אמרת זה מה שיהיה
      חייב לחזור לשם, פשוט חייב

תגובה

Your email address will not be published.