על זמן איכות וזמן שנעלם
הבנות גדלות, הזמן עף, הגדולה לומדת כבר נהיגה, הקטנה נושפת בעורף ההתבגרות ופרקי הזמן בהם אנו מבלים יחד הולכים ומתקצרים משמעותית… מצד שני חלונות הזמנים הופכים איכותיים יותר ויותר כי…
שנינו, כלומר שני הצדדים רוצים להפיק את המיטב אחד מהשני. אחת האהבות של הגדולה ושלי זה להיכנס לרכב ופשוט לנסוע, אנחנו קוראים לזה 'נדדת נפוצה'. זה זמן שאנחנו 'נודדים' לאן שהוא, גיאוגרפית ומחשבתית, כמעט לא מדברים, שותקים ומבינים אחד את השניה ואחת את השני.
זמן איכות
בתוך ה'נדודים' עולות שיחות בסגנון של "כן" ו "אה" ו קצת "וואללה" אבל לעתים אנחנו צוללים לתוך שיחות שמגיעות עד שכרון מעמקים, שיחות בהן עולים לפעמים (טוב תמיד תכל'ס) דברים מרתקים.
אחד הדברים המרתקים שעלו לפני כמה ימים הייתה השאלה הבאה, "אבא – אם היית משתחרר היום מהצבא, מה היית בוחר לעשות"?
יד על הלב, לקחו לי בול שתי שניות לענות כך, הייתי מתלבט בין שני דברים:
האחד – להיות טייס בטונדרה באלסקה, להטיס מצרכים אנשים ושאר אדניות : – ) בין הכפרים הנידחים, לבחור לנחות לפעמים (טוב נו, פעם ביום) בשומקום וסתם להיות.
השני – להיות מגלה ארצות / תר אחרי תרבויות ותגליות חדשות.
שזה קצת כמו שילד יאמר שהוא היה רוצה שיהיה לו קיוסק כדי שיוכל לאכול ממתקים כל היום.
אבל בעצם, פתאום נפל לשנינו האסימון והכבל AUX , "אבא, זה ברור! היית בוחר לנדוד, אתה תמיד הולך לשם, לנדודים". חריפה הנערה הזו, אש. וחזרנו לשתוק.
זמן שנעלם
השתיקה שלאחר מכן הביאה אותי למחשבות על הפער בין מחשבות על 'אז' לבין המציאות. לשמחתי, מצאתי שאני אמנם לא 'נודד' בין כפרים נידחים בטונדרה באלסקה, אבל לחלוטין 'נודד תעסוקתית' שזה בדיוק מה שאני אוהב.
החזרתי לגדולה בשאלה, ומה את תרצי לעשות? "תראה, אני לא בדיוק יודעת אבל ברור לי שאין כל סיכוי שאעשה דבר אחד"… ואני השבתי, אהההה גם את רוצה לנדוד? חייכנו, הבנו והמשכנו לנדוד, הגענו עם הרכב לאןשהוא כרגיל, מקום בלי שם או כוונה ויצאנו מהאוטו לחגוג את תובנת הנדודים.
זמן איכות שכזה הוא זמן שנעלם, הוא זמן של תובנות, זמן של זיכוך, זמן בו מישהו / הי מזכירים לך כל שנייה, כמה היית רוצה עוד מהזמן הזה כאן ועכשיו.
אני חייב לומר שבשנים האחרונות, זהו הפרק שאני הכי אוהב בתפקיד ההורות. זה כבר לא גיל של חמודים שכאלה, זה גיל של תובנות ושיקוף.
הזמן התכווץ ונעלם אבל האיכות עולה כל דקה.
תודה לך ילדה מדהימה שכל פעם מזכירה לי…