לכתוב מכאב וכאב להפוך לנגינה
נותן לכם את הגרסה הקצרה כי בארוכה לא כולם עומדים,
ילדות – מכיתה א' עד י"ב נע בין 6 בתי ספר שונים ו 6 אזורי מגורים שונים, הורים גרושים מגיל 8 וחצי, אין גבולות, אין מי שיאמר מה כן ומה לא, אין מבוגר אחראי פחחחחחחחחחח מה זה אין? אין נקודה COM.
התבגרות 01
עובד מפרנס ותומך בבית מגיל 14 וחצי, בית ספר? כל כך הרבה עברתי לא זוכר לאיזה מהם צריך ללכת?! 🙂 גיל 16 יאללה עוף לנו מבית הספר, תודה שלום ביי ואז זה הגיע… הרגע הזה בו העיפו אותי מבית הספר נבהלתי לראשונה באמת, אבל מי כמוני יודע לקום, להתמקד, לאסוף שברים ולעוף קדימה? הרי אני כתבתי את הספר.
התבגרות 02
אקסרטני, (מממן מהכיס לאורך שנתיים, עובד כמו חמור בלילות ולומד בבקרים, מסיים בהצטיינות + רישון נהיגה ברור) בתקופה הזו קורא ספרים ללא קשר ללימודים כמו שלא קראתי בחיים, מה קורא? בולע, עושה Download למוח כמו במטריקס באוטובוסים בדרך לבית הספר, שפוך מעייפות מכאן לשם, לפנות בוקר קורא בלי הפסקה כל מה שנקרא בדרכי
אבל ספר אחד אני זוכר יותר מכולם, קראו לו "המדריך להישרדות" אני זוכר כל מילה, כל פרק, כל כפל כל דף ואפילו את הריח של הספר,למה? כי הספר הזה זה בעצם אני. תנו לי מחט וחתיכה בד ותזרקו אותי בלב מדבר? מסתדר מה זה מסתדר? עושה בית ספר למקום.
שירות צבאי
מי נתן לי סיכוי מי? מתגלגל, לבנון, מיונים, מבחנים, יציאה למסלול הזוי ומגיע לשרת באחת היחידות המובחרות בצה"ל, נלחם בשיניים 24/7 לא רואה בעיניים. רואה מטרה? ננעל ובווווווווום עד המוות. ביקורי הורים בצבא? חחח…. בתחת שלי. בינתיים ברקע הבית (טוב מה שנותר ממנו) עוד יותר מתמוטט, לא אפרט כי זה לא באמת רלוונטי. משתחרר – עובר לגור על דוברה בים המלח למשך שנתיים, בתמונות למטה הדוברה עליה גרתי ואני ברגע של הפוגה.
הרפתקאות בע"מ
חוסך לנסיעה הגדולה לדרום אמריקה, כמובן על בסיס הספר חזרה מטואיצ'י של יוסי גינזבורג אותו קראתי בנסיעות באוטובוסים. יוצא מכאן לשם לבד כמובן, למה אני בכלל צריך מישהו? יצאתי למשך שנה עם תרמיל על הגב ויכול להישבע לכם שהסיפור שלי והחווייות משם אולי היו מביכות את ספרו של יוסי גינזבורג 🙂 הרפתקאות שרק אני יודע לקחת על עצמי, טרמפים עם מבריחי רכבים, שייט באניות דיג רעועות, מגורים בכפרים נידחים, טקסים הזויים, היתקעות בסופות שלגים, אבדן דרך ומוות כמעט ודאי במדבר הצ'יליאני, מרדפי משאיות ליליים, הכל מתועד ביומן אחד לאחד – קצת קוקו אבל אני מי שאני.
נרגע קצת – חוזר לארץ ומכיר את אהבת חיי, בסיס האושר שלי, העוגן, המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים, את אישתי שרק עבור העובדה שהסכימה לחיות עם לוליין שרדן חולה קצוות כמוני מקומה בגן עד מובטח.
כאב וכתיבה
טוב אקצר כי להתיש זה לא העניין כאן והנה אני מיד עובר לקשר בין כאב לכתיבה. במהלך שני העשורים האחרונים הקמתי חברות, מכרתי חברות, ניהלתי חברות, פיתחתי אין ספור יזמויות, הכל כמובן תמיד קשור לגינון, ירוק, וכמובן חינוך. ולכן בין היתר (חוזר לתמונה למעלה) – החלטתי להדריך קבוצת בני נוער בסיכון גם כי זה קטן עליי וגם כי כשאני מגיע עם הסיפור שלי מולם נהיה שקט ודממה בחדר ואז ניתן להתחיל לעבוד, מדברים בגובה עיניים ושמישהו מהם רק יגיד לי שקשה לו אני מיד שם להראות לו כמה קל. אבל לעצמי אני מבין כבר שנים שאני בעצם עוסק בבריחה, מנוסה, רק לא להיות שם במקום ההוא אבל הבריחה היא מסע בו אני מחפש את המקום שלי, ולאחרונה מצאתי (שוב) את המקום שלי והחלטתי שהפעם זו כתיבה.
אז לפני חצי שנה החלטתי לכתוב ומאז אני לא מפסיק, אני מוצא שזו ממש נגינה, עיסוי לנפש, מעולם לא יצא לי לנגן ככה, לעתים אני לוקח מעט אוויר כמו בחיים וממשיך לדחוף (לכתוב) ללא הרף, תראפיה כבר אמרתי? 🙂 ואז לפני 3 חודשים קיבלתי את הדבר הבא לפניייים.
לאשתי ולי 2 בנות, גילאי 17 + 14 ולפני 3 חודשים נסעתי עם בתי הגדולה חזרה הביתה משיעור המחול שלה ופתאום היא זרקה בחלל הרכב את המשפט הבא :"אבא – אני רוצה להיות כמוך" לקח לי כמה דקות לאסוף את עצמי ולשאול 'למה את מתכוונת'? והיא ענתה – אתה האדם היחיד שאני מכירה שלא מפחד מכלום – אומר ועושה – רוצה לשנות? משנה. ואני מרגישה מקובעת, בבית הספר לא קל לי כי הכל מרובע ובתבניות ואז אני באה הביתה ויש אותך שאתה כמה דברים ולא אחד (מילה במילה נשבע לכם).
תגיד לי אבא, מה אתה חושב שאני צריכה לעשות כדי להיות כמוך? 'שניה, אני נחנק גם בכתיבה? .. נו מה? אני מהרהר לעצמי. מה אני אומר לה?' שכדי להיות כמוני עליה לעבור את מה שאני עברתי? חחחחחחח…. לקח לי לא מעט זמן אחרי שעמדתי בצד כמובן עם הרכב לאסוף את עצמי ולומר לה כך – אהובה, אל תעשי כלום.
תמשיכי לצפות בי מהצד ולספוג ותזכרי שיש כח עצום בעולם ורובנו לא עושים בו שימוש לטובתנו. קוראים לו פ ח ד ! מרבית האנשים מגיבים לפחד בשיתוק, אצלי המנגנון הפוך – כאשר פחד מגיע אני עף קדימה, זה המנוע הכי חזק עליי אדמות. אני מת מפחד כל שניה, כל דקה, כל שעה, אבל אני אוהב לפחד, זה מאתגר אותי ותמיד תמיד תמיד לקח אותי קדימה והביא אותי לאן שאני ולמי שאני המשכתי, תמיד הייתי 'קרוע' כי כל חבריי ומכריי לא הבינו 'מה יש לו המשוגע עם חוסר היציבות הזה?' זו מעולם לא הייתה חוסר יציבות חברים, זו הייתה הדרך שלי נ ק ו ד ה!
כשאתם נקברתם בעבודה משבע עד שמונה ומשכנתא חולנית אני יצרתי עוד הזדמנות, עוד הרפתקה, הגשמתי עוד חלום, התרסקתי מלא פעמים, הצלחתי מלא פעמים, נפלתי מגובה רב כמו שק תפ"א ושוב עליתי לגג. כי חיים יש אחד ובכל בוקר, כל בוקר תשאלי את עצמך מה עוד לא עשית? ובכל פעם שבא לך ללכת על משהו? לכי עליו עד הסוף ולעולם אף לא לרגע תביטי לאחור או לצדדים כי זה יוציא אותך מפוקוס והתשוקה למטרה תאבד.
המסר שלי
עולם מלא הזדמנוית ועשוי לבלבל וזה בסדר, אבל אם החלטתם ללכת על משהו לכו עליו כאילו הנמר מסיפורו של פאיי רודף אחריכם. הגעתם לנקודה שנמאס, מעייף, מתיש, לא מה שהתכוונתם? תשנו שוב ושוב ושוב עד שתוכלו להביט לאחור ולומר לעצמכם יא אללללללה איזה סיפור חיים. 🙂 הגשמתי את כל מה שיכולתי לחלום עליו. לקחו לי בדיוק 3 דק' אם אינני טועה להחליט שכתיבה זה הדבר הבא שלי ואני הולך להיות הכי טוב בזה. איך? אני פשוט סומך על עצמי שיש לי כל מה שנדרש להיות כל מה שארצה בכל רגע נתוון – ברוקר/טייס/בלוגר/שחקן/ייבואן/פחח/כתב/ירקן/מנכ"ל או מה שבא לי ואף טוב יותר מכולם (זה מנוע לא התנשאות).
אז למי מכם שמהסס, מתחבט, לא יודע מתי לצאת עם הבלוג החדש, הרעיון החדש? לא ברורה לו/לה הדרך? ממתין עד ש…. הזמן המתאים יגיע? למי מכם שפחד משתק אותו? אני לא טוב יותר מאף אחד ואני הכי טוב בעולם ושמישהו יעיז להגיד לי אחרת. ' תעשו את מה שאתם רוצים לעשות ע כ ש י ו !!! תודה על הסבלנות, ממשיך לכתוב 🙂 את סיפור חיים אישי ההמשך
אייל
11 מחשבות על “סיפור חיים אישי”
היי אייל.
הימים ימי קורונה ובדרך (לא) מקרה מצאתי אותך כאן.
אני בתחילת העשור השישי לחיי, מוגדרת למרבה הצחוק כקבוצת סיכון, יכולה לנשק את שני נכדי הקטנים רק דרך המסך…
והנה אתה, הצעיר(יחסית) המוכשר (מאוד) הצלחת לעורר ולחזק בי תובנות!
איזה עונג שבת גרמת לי!
לאייל, מהלב..
בסך הכל חיפשתי איך לגדל עץ לימון במרפסת גבוהה….כשלא נמצאים בבית באופן קבוע. הגעתי אליך תודות לפרופסור גוגל…..
וזה לא סתם, מאמינה שדברים לא מגיעים ללא סיבה..
הכתיבה שלך מרגשת, חייך כמעט כמו סיפור דימיוני, סיפור עצוב , שמח, מרתק, מכונן, העצב והקשיים עטויים בהומור מקסים, הרבה תקווה, נתינה, אהבה יש בכל סיפור ובכל מילה, אתה אדם מיוחד, וכאמנית מטורפת על צמחיה, טבע וציפרים, אשוב ואקרא ואכנס לבלוג שלך. יישר כח, אהבתי את הסיפור עם הבת מאד ואני מאחלת לה כי תעוף כציפור, תזהר מצפרי טרף ושתהיה לה נשמה עשירה כמו לאבא שלה.
נוע דור למלשטריך
http://www.netador.com
הי נטע,
איזה כיף, תודה רבה על המשוב ועל ההתייחסות. מעריך זאת מאד.
מוזמנת בכל עת לצלול עוד למעמקי הבלוג הזה שרק הולך וגדל.
תודה רבה שוב
אייל
אייל, רוצה לומר לך תודה על הכנות, הישירות, והאומץ. כתיבה בגובה העיניים עם תובנות לחיים. תעוף הכי רחוק כי לאן שתרצה לכוון גם תגיע. כל הכבוד. מעורר השראה.
תודה רבה נירה,
מאד מעריך המשוב
זכות גדולה
היי אייל
אני סטודנטית לעיצוב תעשייתי. קוראת את הבלוג שלך באדיקות רבה ונהנית 🙂
כרגע אני עובדת על פרוייקט מדליק במיוחד שנועד לעזור בגידול צמחי הבית, אשמח לשאול אותך כמה שאלות שבהחלט יוכלו לעזור לי
לא מצאתי כאן את כתובת המייל אז אשמח שתעזור לי למצוא אותך
או שתוכל לשלוח לי מייל lironhuri510@gmail.com
אודה לך מאוד אם תוכל לעזור …
תודה. לירון
הי לירון,
סליחה על האיחור בתגובה, כנראה פיספסתי.
אשמח לסייע
זה המייל שלי eyal@adanit.co.il
מוזמנת לשלוח ולשאול
אייל. יעלי אחותי אמרה לי פעם שיש לך סיפור מאחורייך…. לא ידעתי מהו. יאללה כתוב ספר. מבטיחה לקנות! שלב בזה את הטיפים לגינון והייעוצים המקבילים לחיים. תקרא לזה משו כמו…
על הגנות גינות מנהיגות ומנגינות:) דרך הגב לפרק על ים המלח הייתי קוראת
הכי נמוך שהגעתי. בהצלחה!!!
חחח… פרק ים המלח הוא אחד האירועים המדהימים – הוא היה במקום נמוך אבל לא אירוע נמוך 🙂 ים המלח זו הייתה חגיגה
וואאוו, קראתי בלי להפסיק, הכי מהר שאפשר. Run baby run!!
תודה